בלינק היא אפליקציית השקעות שנבנתה כדי שהשקעה תרגיש קלה ולא כבדה.
מסך חבר מביא חבר היה המקום היחיד שבו ההבטחה הזאת נעלמה. מזמינים חבר, מקבלים כמה דולרים, לוחצים “אישור”, וזהו.
אז במקום להגיש למשתמשים את הפרס, גרמנו להם לנפץ אותו מתוך פיניאטה.
שי לניר עיצב פיניאטה עם אטיטיוד. לא חמודה, לא ידידותית, קצת מתנשאת. בדיוק הדמות שבאמת בא לך להרביץ לה. העיצוב הגיע מוכן מפיגמה, ואני נכנסתי לבנות את הזרימה, התזמון והאישיות שקיימים רק בתנועה.
השאלה הייתה איך לגרום לשלוש הקשות להרגיש כמו סיפור.
לאנימציה לינארית יש ציר זמן. כאן יש משתמש, והוא מחליט מתי הדבר הבא קורה. ברגע שמפסיקים לבנות רצף ומתחילים לבנות מכונת מצבים, העבודה הופכת למה שכל מצב מעביר בפני עצמו, ומה שורד את הפער הבלתי צפוי בין הקשה אחת לבאה.
הכל עלה כלוטי בתוך ממשק ריאקט. בלי סאונד, אז כל רגע היה צריך לעבור ויזואלית.
סוויפ לבן, כוכבים, תנופת מטוטלת אלימה. גם העיגולים בקצוות המסך זזים, כך שהמכה לא נעצרת בפיניאטה. היא עוברת דרך כל הפריים.
העיגולים האלה היו הפרט שהתעקשתי עליו. כיוון שהחוויה רספונסיבית, הם לא יכלו לחיות בתוך האנימציה הראשית. הם יוצאו כלוטי נפרד וטופלו בנפרד. יותר עבודה בשביל משהו שרוב המשתמשים לעולם לא ישימו לב אליו במודע, והסיבה שהמכה נוחתת ולא סתם מתנגנת.
ואז בועת הדיבור: “זה לא כאב. זה כל מה שיש לך?”
הניגוד בין האלימות של המכה לאדישות של התגובה עשה את כל העבודה. הפער הזה קיים רק בתזמון.
הרתיעה מהירה, כי מכה איטית מרגישה חלשה. התגובה אחריה איטית יותר, כי שם הדמות חיה ושם המשתמש קורא את המשפט.
במצב השני נופל לה כפתור מהעין והטון משתנה: “אוקיי, זה כאב.” המצב השלישי פותח אותה. קונפטי, והפרס נחשף מתחת.
הפרס לא השתנה. מה שהשתנה הוא שהיית צריך לשבור משהו כדי לקבל אותו.
קרדיטים:
עיצוב וקריאייטיב דיירקשן: שי לניר
בימוי אנימציה ואנימציה: גיא נתיב
לקוח: בלינק
This website uses cookies to keep your visit smooth and comfortable. Some of them are essential for the site to work properly, while others help remember your preferences and show how the site is used, so I can keep improving it. By clicking “Accept”, you agree to the use of cookies.
